בפרשתנו אנו קוראים על מעמד הקהל, מעמד מיוחד אשר היה מתקיים בירושלים בחצרות המקדש פעם בשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות ביום הראשון של חול המועד סוכות. במעמד זה כל העם היה מתקבץ בירושלים והמלך (או הכהן הגדול בימי בית שני – ע"פ עדותו של יוסף בן מתתיהו) היה קורא בספר דברים באזני כל העם. היו באים כל העם והטף, וכמו שדרש ר' אלעזר בן עזריה: "טף למה באין? להביא שכר טוב למביאהן". ע"פ הבנתי, הכוונה היא שאע"פ שהבאת הילדים הקטנים כרוחה בטירחה רבה, ולמרות שהבאת הילדים הקטנים עשויה לפגוע בלימוד ובהאזנה מפאת הרעש והיסח הדעת, החוויה המיוחדת שנוצרת בכנס כה גדול, חשובה אף יותר מעצם הלימוד עצמו.

בדורנו נעשים ניסיונות לחדש את מעמד הקהל. החל בזה הד"ר שמואל זנוול כהנא כבר בשנת 1945 והמשיך בהיותו מנכ"ל משרד הדתות בשנת 1952 ומאז ועד היום נערך הטקס בחוה"מ בירושלים (מלבד בשנת 1973 שלא התקיים בגלל מלחמת יוהכ"פ).

הרבי מלובאוויטש זצ"ל טען כי אין לעשות "זכר" למעמד הקהל, אלא יש לקבוע את שנת מוצאי השמיטה כשנת הקהל, שנה אשר בה כל יהודי יגביר את דבקותו בתורה ואת התבטלותו אל מול הבורא.

יה"ר כי בשנת הלימודים הזו נזכה אכן ב"הקהל" גדול. והתלמידים הרבים הלומדים בישיבה יזכו להתעלות בתורה וביר"ש במדע ובהשכל"

בברכת גמח"ט לכל תלמידי הישיבה ובני ביתם