השבוע קוראים אנו בתורה את פרשיות אחרי מות קדושים ונראה כי אין מתאים משמות הפרשיות הללו לשבוע כזה שנמצא בצילם של שני ימי הזכרון: יום השואה ויום הזכרון לחללי צה"ל.

כתב ידידי המשורר צור ארליך:

בהפרש של שבוע

שני ימי זכרון סמוכים כל שנה

לטובת החישוב הכללי

כמה עולה לנו עם המדינה

וכמה עולה לנו בלי.

השבוע ציינו 23,320 חללי צה"ל אשר נהרגו במלחמות ישראל ביניהם גם 14 מבוגרי הישיבה. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים. אנו תמיד משתמשים בביטוי זה בדרך כלל בראשי תיבות ת.נ.צ.ב.ה. אך מה המקור ומהי המשמעות של ביטוי זה? במקור זוהי ברכת החיים. את הברכה הזו איחלה אביגיל לדוד כאשר זה נאבק עם בעלה נבל הכרמלי "כי יעשה ה' לאדני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך. ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והייתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע"

בעבר, כאשר הצאן היה מופקד בידיו של הרועה, היו לוקחים שק (צרור) ולתוכו מכניסים אבנים כמספר בעלי החיים אשר נמסרו לרועה. כאשר הרועה חזר לעיר הוא הזדכה על בעלי החיים כנגד האבנים שבצרור. אך אם חס וחלילה אחד הגדיים נטרף, היו מוצאים אבן מ"צרור החיים" ומעבירים אותה לכף הקלע, כדי שבעתיד הרועה ישתמש בקלע ובאבן כדי להגן בצורה טובה על עדרו. כמו כן השלכתה של האבן למרחוק נועדה כדי שהיא לא תיספר ותבלבל את המניין. כוונתה של אביגיל הייתה לומר שדוד לעולם לא יפגע ותמיד ימצא בין החיים למרות הסכנות והתלאות.

אולם, כיום, כאשר אנו משתמשים בביטוי זה כברכת המתים. מה כוונתנו?!

כוונתנו לומר שגם הנשמות שכבר אינן בין החיים, נשארו עמנו. אנו סופרים אותן, אנו מתחשבים בהן והן חלק מעולמנו, עולם החיים למרות חסרונן הפיסי.

אם נכון הדבר לכל אדם, קל וחומר לנשמות הטהורות של גבורי ישראל אשר השליכו נפשם מנגד ובמותם אפשרו לנו חיים, כאן בארץ ישראל, ארץ החיים. הן עמנו כי הן מהוות לנו מקור להשראה, הן איתנו כי הן יוצרות מחוייבות שנחיה באופן ערכי יותר, הן דורשות מעמנו להתקדם בעולמנו הרוחני, הן נוכחות תמיד בתפילותנו וכך הן עמנו בצרור החיים.

בשורות טובות – חג עצמאות שמח