פסח

הרב ניר שקורי

בעזהי"ת, אנו יוצאים לחופשת הפסח היום. השאלה המתבקשת: האם אכן ראוי לצאת לחופשה לקראת ובמהלך חג הפסח. לכאורה התשובה היא: ודאי! הלא חג הפסח הוא חג החירות, ועיקרו של חג הוא היציאה מעבדות לחירות. אולם, ברצוני לתמוה מהי אותה חירות אותה אנו מבקשים? האם אכן החופשה מייצגת אותה?

כולנו יודעים כי את המצה אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים – דהיינו, המצה היא תוצאה של טעות היסטורית.  לעומת זאת, עיון בפסוקים מגלה כי הקב"ה ציוה על אכילת מצה ואיסור חמץ ומחמצת כבר בעשור לחודש, עוד קודם היציאה ממצרים?

נראה, על כן, לומר כי למצה שתי פנים:

       1. המצה היא לחם עוני – המזון עליו התקיימו אבותינו כל שנות השעבוד,

מכיוון שהיא מהירה להכנה ומלאה בקלוריות. סביר להניח שעם ישראל
מאס  במצה ורק דמיין כיצד ייטיב את לבו בסעודה דשנה של לחם עם צאתו

           ממצרים.

2. לקב"ה היו תכניות אחרות, ובחיפזון היציאה, נאלץ עמ"י להמשיך לאכול מצה. כך סימן לו הקב"ה כי הוא ממשיך להיות עם של עבדים, אלא

    שבמקום להיות עבדים לפרעה, שזה שיא השעבוד, הפכנו לעבדי ה', שזה שיא  החירות, בבחינת: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" .

 

אשר על כן, צריך להדגיש, כי עם פרוס האביב, אין החופשה מקום לבטלה וקלות ראש, כי אם מרחב להתחדשות ולהתרעננות בעבודת ה', וכמו שכתב בקולמוסו הפלאי המשורר הספרדי ר' יהודה הלוי:

"עבדי הזמן עבדי עבדים הם,

עבד ה' הוא לבד חופשי,

על כן בבקש כל אנוש חלקו,

חלקי ה' אמרה נפשי" 

פסח כשר ושמח

כנגד ארבעה בנים דברה התורה:
 
 

 

מצוות "והגדת לבינך" מוזכרת בתורה ארבע פעמים. לא לחינם התורה חוזרת על מצווה זו פעמים רבות . היא מלמדת אותנו כי יש לנקוט מספר דרכים בכדי להביא את הבנים, הדור הבא, לענין, לזכרון ולהבנה של סיפור יציאת מצרים. חז"ל הבינו כי אופי הציווי תלוי באופי הבן: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", דהיינו יש צורך בהתייחסות שונה לכל בן (וגם את הרשע והתם יש להכיל) ולא לכוון רק כלפי הבן החכם) ידועה גם הדרשה אשר מסבירה כי כל אחד מהבנים שבהגדה מיצג דור. הדור הראשון הוא החכם אשר בא לארץ עם המסורת מהגולה והכיר את כל הדינים.  הדור השני, הצעיר, מרד במסורת ונהיה פורק עול, ומבחינה זו נחשב רשע. הדור השלישי גדל אצל האב הרשע אך הוא מבקר גם אצל הסבא החכם ועל כן הוא שואל שאלות תם. הדור הרביעי גדל אצל התם וסבו הוא רשע, כך שהוא אינו יודע אפילו לשאול.
אולם, שמעתי מאיש חינוך הסבר מופלא אחר. למעשה, ארבעת הבנים הם שלבים בחינוך ובהתפתחות של כל תלמיד, בראשית ימיו הוא "אינו יודע לשאול"- הוא מקשיב וסופג וקולט אפילו בעוד לא התחיל לדבר. אח"כ נרתם, מתעניין, אך שאלותיו הן שאלות תם, שאלות אינפורמטיביות ומזדהות. לאחר מכן מגיע גיל ההתבגרות – גיל התיכון, אז הוא מקשה , שואל בהתרסה, מברר את דרכו- אך אל לנו להבהל, יש להמתין בנחת שהדברים יתיישבו  על לבו ואז בישיבת ההסדר או במכינה פתאום הוא נהיה חכם ושאלותיו הן עמוקות ומזדהות. כך שיש להאמין כי בסוף כל בנינו יהיו חכמים ונבונים וכולם יודעים את התורה.
פסח מצרים:
ישנם הבדלים רבים בין "פסח מצרים"- אותה סעודת ברית אשר נעשתה בין עם ישראל לבין הקב"ה בליל השימורים המופלא, בליל מכת בכורות במצרים, לבין קורבן "פסח דורות" אשר אותו עם ישראל קיים במועדו בכל שנה ושנה עד החורבן.
אני מבקש להדגיש דבר אחד בצורת האכילה. בעוד שבפסח מצרים נצטווינו לאוכלו כאשר מותננו חגורים, נעלינו ברגלינו ומקלנו בידינו (דמות היהודי הנודד כבר צפה לנגד ענינו- וביידיש "נעם דה פעקעל מיט א שטעקן" בפסח דורות אנו מצווים לאוכלו מסובין כבני מלכים. בפסח מצרים- מוכנים לתזוזה מידית, בפסח דורות- משתקעים על מנת להישאר.
אני סבור כי יש כאן מסר חינוכי ממדרגה ראשונה.
עם ישראל יוצא לחירות. הוא צריך להגדיר לעצמו מה הוא עושה עם החירות הזו. לאן הוא לוקח ומקדם את עצמו. באם ישאף כדרך העבדים ישר למנוחה, להנאה, לממש חוחים לעשות "אקזיט" – הוא ירוויח מעט מאוד לדורות מוגבלים. דוקא הנכונות של הדורות הראשונים לעמול, להשקיע, לצאת לדרך מאפשרת הרווחה והצלחה לדורות
 
תלמידים יקרים,
כך גם בחייכם האישיים, באם אתם שואפים להגיע להרווחה, להיות מסובין סביב שולחן סדר "כבני מלכים" עם המשפחה. בשנים הראשונות עליכם לשבת חגורים – להיות רתומים ללמידה, הן בתורה והן במדע. לעמול קשה, לצעוד דרך ארוכה בכדי להצליח.
באם תעשו זאת – יהיה ה' בסעדכם. ליל סדר אחד תיזכרו בנו, בצוות יבע"ר באהבה, ותרימו כוס לחיים גם לכבודנו.