ותורת חסד על לשונה

1) מדרש לקח טוב – למה קוראים מגילת רות בעצרת בזמן מתן תורה? לפי שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד שנאמר " ותורת חסד על לשונה"

2) רות רבה (ב, טו)אמר רבי זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים

3)סוטה יט- דרש רבי שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם וסופה גמילות חסדים דכתיב ויקבור אותו בגיא

4)תהלים פרק פט (א) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי:(ב) חַסְדֵי יְקֹוָק עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי:(ג) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם(ד) כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי:(ה) עַד עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה:

5)שמות פרק כ פסוק ב אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

6)אברבנאל הז' בדבור אנכי בפרט כי אם היה שהזהירנו וצונו שנאמין במציאות הסבה ראשונה ית' כמו שהסכימו עליו הרב המורה והרמב"ן וזולתם כמו שיתבאר למה אם כן לא באה המצוה בלשון הנאות אליה והיה ראוי שיאמר האמן כי יש אלהים שופטים בארץ או שאני אני הוא ה' אלהיך או יאמר שמע ישראל אנכי ה' אלהיך כמ"ש באחדות והנה בשבת אמר זכור ובכבוד אב ואם אמר כבד שהם לשונות יורו על המצוה. אבל אנכי ה' אלהיך הוא דמות ספור מה שקרה ואינו מורה על המצוה.

7)שפת אמת שמות יתרו תרס"א בפסוק וכל העם רואים כו' לשון הוה. וע"ז כ' אנכי מצוך היום. אנכי דעשרת הדיברות כי ראי' זו היא בכח הנשמות שרואים את הנשמע והוא חלק ה' ממעל. וזו הנשמה משגת עבר ועתיד מעין שם הוי' ית' שמו כמ"ש חלק ה' עמו. ונשאר ראי' בנשמות בנ"י. אך האדם צריך לייגע עצמו בתורה ומצות להמשיך הארת הנשמה בגוף. וז"ש והיו הדברים כו' אשר אנכי מצוך כו' על לבבך. וכ' שמעי בת וראי אח"כ והטי אזנך ושכחי כו'. שאחר שזוכין להסתכלות הנ"ל בכח הנשמה צריכין להטות הגוף להתדבק בכח הנשמה להיות שכחי עמך. ואז ויתאו המלך יפיך. וכפי הארת הנשמה בגוף כך יכולין לשכוח הבלי עולם. וב' אלו הם בחי' זכור ושמור. זכירה הארת הנשמה. שמירה שכחת הגוף והטבע הגשמיות. ואיתא ע"פ גם אלה תשכחנה מעשה עגל. ואנכי לא אשכחך אנכי דעשרת הדיברות. פי' כשהקב"ה אמר אנכי ה"א נטע זה הכח בנפשות בנ"י נטיעה קיימת שא"א לשכוח. כי כל דברים הטבעיים יש בהם שכחה. כמ"ש התשכח אשה עולה. ומסיים גם אלה תשכחנה. שעכ"פ סופה להשכיח. כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. וסוף הגשמיות להתבטל מן העולם. אבל אנכי לא אשכחך שלא תוכל זו הנטיעה לבוא לידי שכחה. שהיא למעלה מן הטבע. רק איש ישראל צריך לייגע עצמו כל הימים לזכור זו הנטיעה ולשכוח מהבלי עולם. ועכ"פ ביום השבת שמתגלה הנשמה יתירה צריכין לשכוח בהבלי עולם:

8)תניא פרק לב – בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושי' גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל

9)מסל"י פ"יט – ודבר זה ביארוהו בת"א ז"ל אמרו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא כו', כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו', נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו איזהו חסיד המתחסד עם קונו. והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב"א שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח): לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה.