במפגש שהיה לי עם תלמידי כיתות ו', אמרתי להם כי חפץ אני שלישיבה יבואו "תלמידים-חמורים". כצפוי, הדבר הצחיק אותם מאוד מהסיבה שכיום "החמור" מסמל חיה טפשה ונבערת. אך אז הארכתי להסביר להם שלא כך היה בימי התנ"ך. בימי התנ"ך נחשב החמור סמל לחכמה ותבונה. דימוי לשיקול דעת ומתינות, ביטוי לנכונות לעבודה קשה ולהתמסרות לאורך זמן כי כך אכן עובד החמור. החמור יודע לעבוד קשה ואיננו מפונק כלל ועיקר, אולם, אם מטילים עליו מלאכה שהוא יודע שאין ביכולתו לעשות, לא יועיל דבר, החמור לא יזוז ממקומו. בניגוד לסוס שהוא אולי מהיר וחזק יותר במאמץ גדול אך רגעי. החמור מתבונן ולומד מנסיונם של אחרים. המושג חמור "גרם" מתאר את החמור כבעל עצמות חזקות המסוגלות לשאת משא גדול. כך גם על פי נבואת זכריה יבוא המשיח "ורוכב על החמור" במתינות ובשיקול דעת. כך ראו גם חז"ל את דמות החכם מי שאיננו ממהר להשיב, ואומר על שלא שמע- "לא שמעתי" ומעמיס על עצמו ועובד קשה, אך איננו מצפה לתוצאות מיידיות. לכן יששכר- שבט החכמים והסופרים, סמלו הוא חמור. הדברים נכונים בכל דור, וביתר שאת, בדור שלנו שיש המבקשים לקנות "חוכמת אינסטנט" ואנו בישיבה מבקשים חמורים חזקים ונחושים, שיכולים לקחת על עצמם את האתגר להיות "חמור".