בפרשת וארא, כאשר אהרון ומשה באים אל פרעה, אהרון משליך מטה ארצה והוא הופך לתנין, שלאחר מכן, גם בולע את המטות של החרטומים. רש"י על אתר מפרש "תנין-נחש" וזאת בשל העובדה כי באות ובמופת שנתן משה בפני ישראל נאמר במפורש שמטהו הפך לנחש ואמנם גם בשפה הערבית של היום אין הבדל בין נחש לתנין. אך על דרך הפשט נראה לאמר כי ישנו הבדל וכי המקרא מדייק בדווקא. בפני עם ישראל המטה הופך לנחש, שכן בעתיד מי שימרה את פיו של משה שליח האלוקים יפגעו בו הנחשים השרפים. אך בפני פרעה הופך המטה לתנין כדי לומר לפרעה אשר חש את עצמו בטוח וחזק כמו התמסח הגדול בנהרות הנילוס או כדברי הנביא יחזקאל: "הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו" ה' רומז לפרעה  כי ה' יכה אותו בתוך היאור ואכן המכות מתחילות מן היאור. מכת הדם והצפרדע (שיש אומרים שכללה גם מתקפה של תנינים אשר יצאו מהיאור המבאיש).  מול הקב"ה אין למצרים בטחון, גם לא ביאור.

גם אנו לפעמים מרגישים בטחון מדומה כאשר אנחנו רובצים באותו המקום, אך אנחנו צריכים לדעת שבדבר ה' עלינו לנוע גם אל מחוץ לגבולות הנוחות שלנו ולפעול על פי הנדרש מאיתנו. נראה כי בתהליך היה צורך לא רק להניע את פרעה, אלא גם להניע את עם ישראל קדימה בתהליך חינוכי. זהו משל האופניים: "אם הוא מזיע וקשה לו להגיע – ידע שהוא בעלייה, ואם הגלגל מתגלגל מעצמו וקל – סימן שהוא בירידה וחבל, אך אם הוא עומד על מקומו ולא זז – בטוח שיפול"  (משל האופניים, אריאל זילבר ע"פ מדרש חסידי)