התורה בחרה לצוות עלינו את מצוות ההלוואה בלשון "אם" דהיינו, התורה מבקשת לתת לך תחושה כי מעשה זה הוא מעשה רשות אע"פ שלפי הדין ההלוואה היא חובה כפי שאמר התנא רבי ישמעאל: "כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה (מקרים) וזה אחד מהם." יש מצוות שהתורה רוצה שתעשה אותם בתחושה של "גזירת מלך" גם אם הן הגיוניות ויש להן טעם ריאלי – אתה מקימן כי ה' ציוה. ויש מצוות שלמרות שהן "גזירת מלך" ה' רוצה שתקיימן מתוך תחושה של בחירה אישית.

דומני, כי גם בלימוד התורה פועל אותו עקרון. עיסוקנו בתורה הוא מצווה ועלינו לקיימה בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. אולם אנו מבקשים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" אנו חפצים להגיע למצב אשר בו הלימוד יעשה מתוך עניין, רצון ונעימות. לעיתים באים אלי תלמידים ושואלים אותי: "מדוע יש מבחנים בגמרא? האם לא היה זה נכון יותר כי נלמד גמרא מאהבה, לשמה?" ואני עונה להם: "אין כמו לימוד תורה שלא לשמה. הרי אתם בחרתם ללמוד בישיבה אע"פ שהיו לכם אפשרויות קלות יותר. בעצם הבחירה הזו כבר הראתם את אהבתכם לתורה ואת המחוייבות שלכם ללימודה. אולם עכשיו כדי להמריץ אתכם ללמוד לעומק, לחדד את ההבנה, לעמול על השינון – כוחו של המבחן יפה לכך."

מזיגה נכונה של חובה ורשות תפיק את התוצאות המרביות. ראשית נברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה ולאחר מכן נבקש "והערב נא"